אָמְרוּ לבעש”ט שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהוּ
הַמְּכֻנֶּה “הָרוֹעֶה”
שֶׁעֲבוֹדָתוֹ הָרוּחָנִית
גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁל הבעש”ט עַצְמוֹ.
הבעש”ט וְתַלְמִידָיו יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ
וְנָסְעוּ לַכְּפָר שֶׁבּוֹ הָאִישׁ הִתְגּוֹרֵר.
כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְשָׁם,
הֵם רָאוּ רוֹעֵה צֹאן
מְטַפֵּל בָּעֵדֶר שֶׁלּוֹ.
הֵם עָמְדוּ בַּמָּקוֹם מִסְתּוֹר
בַּזְּמַן שֶׁהָרוֹעֶה עָמַד לוֹ
בָּאָחוּ
בֵּין הַכְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ, שֶׁלִּחֲכוּ עֵשֶׂב
הוּא הִבִּיט לַשָּׁמַיִם
וּפָנָה לְבוֹרֵא עוֹלָם:
“אֲנִי כ”כ אוֹהֵב אוֹתְךָ
אֲבָל, כְּיָדוּעַ לְךָ
אֲנִי אָדָם פָּשׁוּט מְאֹד
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ לִקְרֹא
וְלֹא לְהִתְפַּלֵּל
אֲבָל יֵשׁ לִי מַשְׁרוֹקִית רוֹעִים
וַאֲנִי יוֹדֵעַ לִשְׁרֹק בָּהּ.
אָז אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתְּקַבֵּל אֶת נִגּוּנִי”.
הָרוֹעֶה הוֹצִיא אֶת הַמַּשְׁרוֹקִית
וְשָׂרָק בְּכָל הַכּוֹחַ
שְׁרִיקָה אֲרֻכָּה וַחֲזָקָה
עַד שֶׁהִתְעַלֵּף.
כְּשֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ, הוּא שׁוּב קָם
עָמַד עַל רַגְלָיו
וּפָנָה אֶל הַבּוֹרֵא:
“אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כ”כ
וְלָכֵן אֲנִי רוֹצֶה
לַעֲשׂוֹת
עוֹד מַשֶּׁהוּ לִכְבוֹדְךָ.
הַפַּעַם אֲנִי אֶרְקֹד”
הָרוֹעֶה הִתְחִיל לְפַזֵּז
בְּכָל הַכֹּחַ שֶׁהָיָה לוֹ בָּרַגְלַיִם.
עַד שֶׁכַּעֲבֹר שָׁעָה
נָפַל מֻתָּשׁ לְגַמְרֵי לַקַּרְקַע..
לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ
הוּא קָם שׁוּב
עַל רַגְלָיו
וְאָמַר לַבּוֹרֵא:
“אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כ”כ
וְלָכֵן אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת
עוֹד מַשֶּׁהוּ עֲבוּרְךָ
אֲבָל כְּיָדוּעַ לְךָ
אֲנִי אָדָם פָּשׁוּט וְעָנִי
בְּכָל זֹאת, יֵשׁ לִי
בַּכִּיס שֶׁלִּי פְּרוּטָה אַחַת”..
הוֹצִיא אֶת הַפְּרוּטָה מֵהַכִּיס
וְזָרַק אוֹתָהּ בְּכָל הַכּוֹחַ
לְכִוּוּן הַשָּׁמַיִם.
לְהַפְתָּעָתָם
שֶׁל הַבֵּעשְׁ”ט וְתַלְמִידָיו
הֵם רָאוּ
יָד יוֹצֵאת מִבֵּין הָעֲנָנִים
וְאוֹסֶפֶת אֶת הַפְּרוּטָה ..
הבעש”ט פָּנָה לְתַלְמִידָיו
וְאָמַר:
עַד הַיּוֹם חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
מַהִי עֲבוֹדָה רוּחָנִית.
עַכְשָׁו, לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי
אֲנִי רוֹאֶה כַּמָּה טָעִיתִי.
כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַבּוֹרֵא בָּרֶגַע הַזֶּה
עִם כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ
אוֹ אֵין לָנוּ
אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים מֵהַשְּׁאֵלָה
אִם אֲנַחְנוּ רְאוּיִים
אוֹ לֹא
הַפַּשְׁטוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
לַמְּצִיאוּת הַחוֹבֶקֶת כָּל
שֶׁל אוֹר הַבּוֹרֵא הִיא הַחֲשׁוּבָה
וְהִיא מָה שֶׁמְּבִיאָה לָנוּ מְצִיאוּת
שֶׁל נִסִּים וְנִפְלָאוֹת”
בתלמוד מוסבר כי כאשר בנ”י יצאו מרפידים
והגיעו להר סיני הם סבלו ממה שמכונה “ריפיון ידיים”.
כשריפיון ידיים, כך מסבירים המקובלים הוא הכח של עמלק
המקור של הקול הפנימי בראש שלנו
שמכניס בנו ספק ואומר לנו שאנחנו
לא ראויים לכלום.
בני ישראל חשבו כי הם אינם ראויים לקבל את האור של התורה בהר סיני
וגם רבים מאיתנו
גם כיום
חושבים כי אינם ראויים.
פרשת “במדבר”
מעניקה לנו את העוצמה לחוש ראויים לטוב גם אם אנחנו לא שומרי מצוות
או לא מתפללים
או אם תחושות אשם מכל מיני מצבים וזמנים בתהליך חיינו צפים ועולים בנו.
תחושת הראויות נתמכת גם במחקרים עדכניים
שמוכיחים
כי ככל שאנחנו עובדים על דימוי עצמי חיובי ומקבלים את היותנו שלמים
על כל מה שאנו
תחושת ה-אני ראוי.ה
מושכת את הסביבה שלנו
להכיר בזה
ולמציאות שלנו
להיות מועצמת וטובה יותר.
בטיפול אישי או בעבודה קבוצתית נוכל להציף חסמים ואמונות , שכבר אינן משרתות אותנו יותר,
להתיידד עם מי ומה שאנחנו ולצמוח משם למחוזות אישיים חדשים.
