לְשַׁכְתֵּב לְעַצְמֵנוּ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר
מָרְתָה גָּרָה עִם אִמָּהּ בְּדִירָה קְטַנָּה בִּנְיוּ יוֹרְק. מָרְתָה לֹא הָיְתָה יָפָה בִּמְיֻחָד וְלֹא מְכֹעֶרֶת, לֹא חֲכָמָה וְלֹא טִפְּשָׁה.
בַּחוּרָה מְמֻצַּעַת, פְּקִידָה זוּטָרָה וְחַיֶּיהָ אֲפֹרִים וְשִׁגְרָתִיִּים.
בֹּקֶר אֶחָד עָצְרָה מָרְתָה מוּל חֲנוּת כּוֹבָעִים חֲדָשָׁה.
זִיק שֶׁל סַקְרָנוּת וְשׁוֹבְבוּת, זֵכֶר מִיַּלְדוּתָהּ, נֵעוֹר בָּהּ ,
וְהִיא פָּסְעָה לְתוֹךְ הַחֲנוּת. מָדְדָה בְּבַיְשָׁנוּת כַּמָּה כּוֹבָעִים עַד שֶׁעֵינָהּ צָדָה כּוֹבַע שֶׁמָּשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּה.
הִיא הִנִּיחָה אֶת הַכּוֹבַע עַל רֹאשָׁהּ ו..הַכּוֹבַע הָלַם אוֹתָהּ!
יַלְדָּה צְעִירָה שֶׁהָיְתָה בַּחֲנוּת מָשְׁכָה בְּשַׁרְווּל חֻלְצָתָהּ שֶׁל אִמָּהּ וְאָמְרָה:” אִמָּא, תִּרְאִי כַּמָּה יָפָה הָאִשָּׁה עִם הַכּוֹבַע הַזֶּה.”
” גְּבִרְתִּי, הַכּוֹבַע פָּשׁוּט הוֹלֵם אוֹתְךָ”, אָמְרָה הָאֵם לְמָרָתָה.
קוֹנָה אַחֶרֶת לֹא הִתְאַפְּקָה וְצִיְּנָה זֹאת גַּם הִיא.
מָרְתָה הִבִּיטָה בִּדְמוּתָהּ הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת בַּמַּרְאָה
וְלָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ הַבּוֹגְרִים
אַהֲבָה אֶת אֵיךְ שֶׁהִיא נִרְאֵית.
אוֹר נִצַּת בְּעֵינֶיהָ, חִיּוּךְ שׁוֹבָב עָלָה עַל שְׂפָתֶיהָ.
הִיא שִׁלְּמָה בַּעֲבוּר הַכּוֹבַע וְיָצְאָה לָרְחוֹב.
בַּחוּץ הָעוֹלָם נִרְאָה לָהּ אַחֵר.
הִיא שָׂמָה לֵב לַצִּבְעוֹנִיּוּת הַפְּרָחִים, לַהֲמֻלַּת הָרְחוֹב וְרֵיחוֹתָיו.
בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁעָבְרָה לְיָדוֹ כָּל בֹּקֶר, בָּחוּר צָעִיר הֵסִיר אֶת עֵינָיו מֵהָעִתּוֹן, חִיֵּךְ אֵלֶיהָ וְקָרָא:
“הַי , מֹתֶק, חֲדָשָׁה בַּסְּבִיבָה? תִּצְטָרְפִי לְקָפֶה?”
מָרְתָה הִמְשִׁיכָה בְּהִלּוּךְ מְרַחֵף.
בַּמִּשְׂרָד בֵּרֵךְ אוֹתָהּ הַשּׁוֹעֵר בְּ”בֹּקֶר טוֹב”.
הוּא מֵעוֹלָם לֹא הִתְיַחֵס אֵלֶיהָ.
בַּמַּעֲלִית לָחֲצוּ עֲבוּרָהּ עַל כַּפְתּוֹר הַקּוֹמָה.
בַּמִּשְׂרָד דִּבְּרוּ עַל הָאוֹר בְּעֵינֶיהָ וְהֶחֱמִיאוּ לָהּ עַל מַרְאָה.
כְּשֶׁהִגִּיעָה לְבֵיתָהּ פָּתְחָה לָהּ אִמָּה אֶת הַדֶּלֶת וּפְלִיאָה בְּעֵינֶיהָ:
“כַּמָּה טוֹב אַתְּ נִרְאֵית, מָרְתָה, יֵשׁ אוֹר בְּעֵינַיִךְ, כְּמוֹ בְּיָמִים שֶׁהָיִיתָ יַלְדָּה”.
“אִמָּא”, אָמְרָה מָרְתָה , “זֶה כַּנִּרְאֶה בִּזְכוּת הַכּוֹבַע”.
“אֵיזֶה כּוֹבַע?” , שָׁאֲלָה הָאֵם.
מָרְתָה הִנִּיחָה אֶת יָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ וְגִלְּתָה כִּי הַכּוֹבַע לֹא הָיָה שָׁם.
הִיא נִסְּתָה לְשַׁחְזֵר.
הִיא לֹא זָכְרָה שֶׁהֵסִירָה אוֹתוֹ בַּמּוֹנִית..אוֹ בִּזְמַן הַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם..
הִיא חָשְׁבָה עַל הַחֲנוּת
וְאָז זָכְרָה בִּבְהִירוּת כֵּיצַד הֵנִיחָה אֶת הַכּוֹבַע לְיַד הַקֻּפָּה
כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת אַרְנָקָהּ מֵהַתִּיק וְכֵיצַד שָׁכְחָה אֶת הַכּוֹבַע,
מֻנָּח שָׁם עַל הדלפק כְּשֶׁיָּצְאָה לָרְחוֹב…
לא משנה מהי נקודת הפתיחה ועד כמה נסיבות חיינו היו קשות, בידנו הבחירה לחקור את הקולות הפנימיים ולנתב את הרגשות למקום שתורם לצמיחה ולנהל אותם.
חודש שבט, המתחיל היום מייצג חודש של צמיחה (ט”ו בשבט)ומעוף (מזל דלי) .הדלי כמזל, מקדיש את חייו לפריצת מסגרות ומהותו העיקרית היא יכולת של ראיית – על. הכושר האנאליטי שלו מאפשר לו לפתח רעיונות חדשים ומקוריים ולחלום על שינויים וחידושים.
החודש בידינו האפשרות לקבל את היכולת הֲדָלִייַּת לשפר את חיינו וחיי משפחתנו והסביבה שלנו ולפעול בהצלחה למשוך אנרגיה של שפע, אחדות ומעוף ,
המאפיין גם את העידן שלנו המכונה “עידן הדלי”.
בתחילתה של שנה אזרחית חדשה וחודש חדש קחו לכם רגע והגדירו מחדש את החזון האישי , המשפחתי והעסקי שלכם,
שבו עם ילדכם ועזרו לו לבנות חזון אישי לשנה החדשה
עם כובע על הראש או בלי כובע- הכול, אבל הכול אצלנו בראש.
ובעצם, הכל עניין של מודעות.
